משחק זיכרון

המרחב הישראלי מלא באנדרטאות שהופכות לא פעם לאתרי משחק, ריצה וטיפוס. הילדים לא מעוניינים למחוק את החשיבות הסמלית של המקום או לנקוט במרד כלפי הנרטיב הקולקטיבי; הם משחקים "כאן ועכשיו" ומזכירים לנו את מהותו האמיתית של הזיכרון

ילד מצייר על מצבה, אזור משחק בגן הילדים של כנסיית סופי ברלין (צילום: Shane Thomas McMillan)

המרחב הישראלי מלא בנקודות ציון ואנדרטאות לאירועים היסטוריים טראומטיים. חלקם נבנו ביוזמה פרטית, אחרים נבנו על ידי גורמים רשמיים, וחלקם הם הריסות או שרידים של אירועי עבר. לרוב, מטרתם היא להזכיר לאנשים החיים את קיומם, או יותר נכון את אי-קיומם של המתים. אולם, החיים העכשוויים חזקים מהזיכרון ההיסטורי שלנו. הניסיון ליצור מצבות, להנציח את העבר, אינו עוצר את ההווה. למרות שמוות ומשחק הם נושאים שאנו לרוב מנסים לשים בקטגוריות נפרדות, במקומות רבים בארץ ניתן לראות שימוש באנדרטאות ובמרחבי זיכרון כמקומות משחק. פעמים, שהנושא מעורר התנגדות או ביקורת, ופעמים, שהחיבור בין משחק וזיכרון יוצר מרחב ציבורי עשיר.

אנדרטת זיכרון בחולון לילדים שנרצחו בשואה היא דוגמה אחת לאתר זיכרון שהפך לסביבת משחק, גם אם לא עוצב או נהגה ככזו. כחלק מהקמת הפרויקט, שתוכנן תחת הכותרת "זה לא משחק ילדים", התבקשו ילדים מחולון ושאר הארץ לאסוף מיליון וחמש מאות אלף גולות לזכר הילדים היהודים שנרצחו בשואה. פעולה זו קשורה, בין היתר, לרצונה של עיריית חולון למתג את העיר כ'עיר הילדים'. כך, ילדים מהווים חלק מהיוצרים וגם אלו המונצחים בעבודה. האנדרטה, שעוצבה על ידי האמן אפי חוג'סטה בנויה כגבעה הנמצאת על מלבן מורם והעשויה מגולות זכוכית משובצות בתוך הבטון. בראש הגבעה הוצב עץ זית שכונה 'עתיק' ואשר הוגדר כמסמל את התחדשות החיים על ידי יוצרי הפסל. בספסל ישיבה מבטון הוטבע גם ציור שצייר ילד יהודי בשם אברמק קופלוביץ', שנספה בשואה.

אתר זיכרון שהפך לסביבת משחק. אנדרטה לזכר הילדים היהודים שנרצחו בשואה, חולון (צילום: הילה לוטן)

זמן קצר לאחר הקמת האנדרטה, הטופוגרפיה העירונית החלה למשוך אליה ילדים, מטפסים ורכובים, שמשתמשים באנדרטה כמקום משחק. שימוש זה נראה כבעייתי לתושבים אחדים ועלתה דרישה מהעירייה להציב שלטים ומצלמות במקום (כיום אין שלטים האוסרים על משחק במקום). התנועה להגבלת המשחק במקום גוברת ובחודש האחרון דווח באתר mynet כי יש המבקשים להקים גדר סביב האנדרטה. גם אם נתעלם לרגע מהמשמעות הסימלית של הצבת גדר סביב אנדרטה לילדים שנספו בשואה, מדובר על דרישה המבקשת למדר את המרחב הציבורי לאזורי משחק ראויים ואזורי משחק בלתי ראויים. חשיבה זו דומה לחשיבה המבקשת לאסור פעילויות משחק שונות במרחב הציבורי, כלומר להפוך את הציבורי לציבורי בערבון מוגבל. תלונות לעירייה נכתבות לרוב בידי מבוגרים, ובדומה לתחומים רבים בחיים: ילדים משחקים, מבוגרים מתלוננים.

יש לחשוב מדוע ילדים נמשכים לטופוגרפיה כזאת: האם הם מעוניינים למחוק את החשיבות הסמלית של המקום? האם זה אקט של מרד כלפי הנרטיב הקולקטיבי? או האם מדובר דווקא במשהו אחר לחלוטין? ניתן לראות בשימוש באנדרטה כזאת כגילוי וניצול של הפוטנציאל הבלתי צפוי של המקום. רבות מדובר על עיצוב ותכנון המרחב הציבורי, אך מדי יום אנו עדים לשימושים בלתי מתוכננים ובלתי צפויים, שימושים שיכולים לתת לנו הצצה לרגע לתובנה אמיתית של מהות המרחב הציבורי. ילדים המשחקים על האנדרטה עושים זאת מכיוון שהיא מהווה טופוגרפיה אתגרית, מכיוון שהיא דרמטית, בגלל הטקסטורה הבלתי קונבנציונאלית שלה. היא אינה גן משחקים בטוח עם תקנים, מרחבים רכים ושיפועים מתונים.

סלפי באנדרטה

אך אנדרטאות אינן קיימות רק בערים, ובכלל, החוויה אנושית אינה מוגבלת רק למרחב האורבני. אנדרטת הבקעה ואנדרטת הנגב, לדוגמה, מהוות מקום משחק לחלק מהמבקרים. נראה כי רוב השימוש באתרים הללו (כאשר הם לא בשימוש טקסי) הוא דרך משחק ובטיפוס. שימושים אלו נובעים מהאופי של האנדרטאות עצמן, השיפועים והצורות המופשטות שמאפשרות טיפוס, הפתחים המאפשרים הצצה והסתתרות, והגבעות עליהן מוצבות האנדרטאות שמאפשרות ריצה בשיפועים חדים יחסית לגני משחקים שכונתיים.

אולי הדוגמה המובהקת ביותר של אנדרטה שהפכה למקום משחק היא האנדרטה שעיצב פיטר איזנמן לנרצחי השואה בברלין. איזנמן התבקש ליצור אנדרטה במרכז העיר, ליד שער ברנדנבורג. אייזמן מתאר כי הוא רצה שהאנדרטה (והמוזיאון) יהיו חלק אינטגרלי מהעיר – חלק מהעיר שהוא לא מחזה, אינו תמונה, אלא מקום אשר עוברים בו בדרך למקום אחר. צורתה של האנדרטה המזכירה משהו בין מבוך ליער, והטופוגרפיה של רצפתה, גורמות לתיירים רבים לשחק בתוכה, לקפוץ מעמוד לעמוד וכמובן להצטלם. לא מעט אנשים מזועזעים מהשימוש המשחקי באנדרטה, אבל האמת היא שזו היתה בדיוק מטרתה: להפוך לחלק אינטגרלי מהחיים. זה המסר שאיזנמן ניסה להעביר וזו חשיבות הצבתה במיקום כל כך מרכזי.

אנדרטת השואה בברלין, פיטר איזנמן. יצירת מקום המועדד שימוש יומיומי, חופשי, ולא מקום קדוש (צילום: Simon מתוך Flickr)

(צילום: מירב בטט)

לא רק אנדרטאות משמשות כאזורי משחק. ישנם גם בתי קברות שהפכו לגנים, לאזורי פעילות גופנית ואף לגני משחקים. כך בית הקברות מאונט פלזנט בטורונטו מהווה כבר שנים אזור ציבורי המשמש את הקהילה. בגלל מיקומו, יופיו והשקט המאפיין אותו, אנשים רבים מגיעים אליו כדי ללכת, לרוץ ולשחק. אמנם אין שם מתקני משחק רשמיים, אך ביקור במקום מעלה כי קבוצות שלמות של רצים משתמשות במרחבים העצומים של בית הקברות.

בשנים האחרונות החל גם תהליך של המרת בתי קברות בגרמניה לשימושים קהילתיים רחבים. בגלל הירידה בשימוש בבתי קברות והעלות הגבוהה של אחזקתם, החלו בתי קברות, כנסייתיים בעיקר, לאפשר שימושים שונים בשטח כגון גנים קהילתיים, בתי קברות לקהילות של דתות אחרות וגם אזורי משחק. גן הילדים של כנסיית סופי (Sophienkirche) בברלין הוא בבית קברות ישן שכבר אינו מקבל מתים חדשים. אולם, בכל זאת, הקמת אזור משחק בין קברים העלתה תהיות אצל חלק מהתושבים. כיום גן הילדים ואזור המשחק שלו מתפקדים במקום וסביבת המשחק שנוצרה היא ייחודית ואין בה תחושה של מה שהנרי ג'יימס כינה 'נטל העבר'.

בנוסף לאנדרטאות יש גם גני משחקים שנבנו כדי להנציח אירועים או אנשים היסטוריים, כמו גן החייל האוסטרלי בבאר שבע, בו ניצב פסל של חייל אוסטרלי על גבי סוס. פסל זה הוא אנדרטה לשחרור באר שבע מידי הטורקים. הפסל קצת קשה לטיפוס, אך הוא מהווה רקע לאזור המשחקים. לא נראה כי המשתמשים בגן נפגעים מהיותו גם אתר זיכרון למותם של חיילים. מבוגרים אולי נזכרים בסרט The Lighthorsemen, אך לא נראה כי הילדים המשחקים שם מודעים לקרב שהאנדרטה מבקשת להזכיר.

גם גן לינדסי בירושלים (הידוע גם כ'גן העגבניה') כולל בתוכו מצבת זיכרון לזכרם של הלוחמים באזור קטמון בתש"ט - 1949 (כך בשלט). האנדרטה היא מאוד מתונה והיא נפרדת מהגן אמצעות רצועת צמחיה שכמעט מסתירה אותה מהעוברים ברחוב או המשחקים בגן. בכל זאת ניתן לראות ילדים קופצים על האנדרטה. מתכנני הגן ראו קשר הכרחי בין השימוש המשחקי החי והזכרון של אירועים היסטוריים. זה מוטיב החוזר על עצמו בגני משחקים בכל הערים בארץ.

גן לינדסי, ירושלים. קשר הכרחי בין השימוש המשחקי החי והזכרון של אירועים היסטוריים (צילום: מאיר יגוד)

ישנם גם אלמנטים צבאיים ממש ההופכים לאזורי משחק. במשך שנים היה מוצב באזור חורשת סן סימון בירושלים טנק פאנצר גרמני סימן 2 משנת ייצור 1935, שנשאר במקום מהקרב שהתרחש שם בשנת 1948. בשנות השמונים עוד עמד הטנק במרכז החורשה והיה מקום משחק לדורות של ילדים מהשכונות הסובבות. כאשר נבנה הפארק הוזז הטנק לפינה צדדית, גודר ופתחיו נאטמו, אבל גם אז הוא המשיך להיות מוקד משיכה לילדים שטיפסו מעבר לגדר על מנת לטפס על הטנק. כנראה בגלל תלונות או תאונות הועבר הטנק מהפארק והאטרקציה המרכזית של הגן נעלמה מהמרחב המשחקי.

גם פיסלו של יגאל תומרקין "ביג צ'יף" בכניסה לקריית שמונה מדגים כיצד כלי משחית – ואפילו ביקורת על כלי משחית – יכולים לשמש מקום משחק מצוין. תומרקין יצר את הפסל משלושה משחיתי טנקים מסוג SU-100 ו-11 תותחים מסוגים שונים. תומרקין גם צבע את משחיתי הטנקים בצבעים בוהקים כדי להיות סוג של "צעצוע מאיים". מכל מקום, לא נראה כי הילדים המשחקים במקום התמקדו בכוונת האמן, ואני לא בטוח שילדי האזור דנים באופן קבוע האם צבא ומודרנה הם דברים טובים או רעים. מה שמושך את הילדים לפסל הוא דווקא הסימליות הצבאית שלו, העובדה שהוא משהו אמיתי ואותנטי. הייעוד הסופי של כלים אלו הפך לשילוב בין כלי משחק לאנדרטה, ובכך מטרת יצרניהם של משחיתי הטנקים הפך מהרסני ליצרני וביקורתי.

"ביג ציף", יגאל תומרקין. הפסל מדגים כיצד כלי משחית יכול להפוך למתקן משחקים (צילום: מאיר יגוד)

משחקים "כאן ועכשיו"

בדיחה אמריקאית ישנה אומרת כי לפרברים של שיקגו קראו על שם אלמנט הטבע שנהרס כדי לבנות אותם, כמו למשל Oak Park, Green Oak, Glenview, Riverwoods, Lake Forest ועוד. במבשרת ציון יש גן משחקים שתוכנן כך שיראה כהריסות בית, כ'חירבה' (כפר פלסטיני הרוס). כלומר, הגן מעוצב כך שיראה כמו כפר, או יותר נכון, מבנה מזרח תיכוני/ערבי/פלסטיני הרוס. האדריכל הירושלמי ארז ניסן הביא דוגמה זו כחלק מעבודת המאסטר שלו בסורבון, שעסקה בעיצוב המרחב הבנוי הישראלי לאור הזיכרון ההיסטורי של המרחב מערבית לירדן. למסתכל מבחוץ, המפגש הזה בין הילדים החיים הגרים ומשחקים במקום לבין התושבים הנעדרים יכול להיראות כקונפליקט, אך למעשה הוא גם מראה את החשיבות של העבר ביצירת אזורים ציבוריים. הקונפליקט הוא מה שמאתגר את המקום ואת התפיסה שלנו. ולטר בנימין אמר כי אנו חווים את רוב האדריכלות סביבנו במצב של היסח דעת. המשתמשים בגן המשחקים אינם חושבים על החירבה, הם לא מרימים את העיניים לראות את החירבה האמיתית הנמצאת בצד השני של הכביש. הם משחקים, הם חיים "כאן ועכשיו".

גן משחקים "כחירבה" מדגים את חשיבות העבר ביצירת מרחבים ציבוריים (צילום: מאיר יגוד)

החירבה האמיתית הנמצאת בצד השני של הכביש (צילום: מאיר יגוד)

קיים מתח אינהרנטי בין זיכרון או היסטוריה לבין משחק, בין העבר להווה, אך נראה כי המתח הזה אינו מתח הרסני. לרוב, לאלו המשחקים אין מושג לזכר מה נבנה המקום, ועבורם, המקום הוא פונקציונלי יותר מאשר סימלי. הצורה של המקום היא קריטית – היא קריטית ליצירת משחק, לאו דווקא לנרטיב אותו רצו המעצבים והמתכננים לייצר. פעמים רבות, דווקא מכיוון שאזור המשחק לא נבנה במטרה משחקית, הוא מייצר פלטפורמות משחק מהנות יותר ובטיחותיות פחות. הסימליות והמשמעות הן לרוב אלמנטים פדגוגיים ומתוך כך הן שייכות לעולם המבוגרים.

בסופו של דבר אזורי המשחק עצמם הופכים להיות זיכרונות, אך גם בזכרונות יש חיים, או ליתר דיוק, נושאי הזכרונות הם חיים לא פחות מאשר האנשים המשחקים עצמם. בשנה שעברה בצפון אירלנד תבעה אמו של קנת וורטון את המועצה המקומית ניורי ומרון על כך שהקימו גן משחקים על שמו של ריימונד מקריש, שמת כשלקח חלק בשביתת רעב בכלא מייז בשנת 1981. מקריש היה חבר בארגון הפרה צבאי הבדלני קתולי (IRA) בצפון אירלנד. הארגון הוציא להורג בירייה את קנט וורטון ועוד תשעה אנשים בקינסמיל, כאשר שבו מעבודתם במפעל טקסטיל. אמו טענה כי קריאת גן משחקים על שם מקריש הייתה מבישה והיא ניסתה למנוע את המהלך. בסופו של דבר בסוף שנת 2016 היא משכה את תביעתה והמועצה החליטה להקפיא את ההחלטה לתקופה בלתי מוגדרת. עבור האם, קריאת גן משחקים על שם חבר בארגון שרצח את בנה ושנמצא עם אחד כלי הנשק ששימשו לרציחת בנה היתה בלתי ראויה. החיבור בין רצח בנה וגן המשחקים היה בלתי נסבל מבחינתה.

לה קורבוזיה ורבים מהמודרניסטים מהמודרניזם הגבוה רצו למחוק את הזיכרון התרבותי הקיים בסביבה הבנויה. עבורם השימוש במרחב היה הדבר החשוב ביותר ואילו המטענים התרבותיים היו אלמנטים מכבידים שהיה צורך להתחמק מהם. אולם, אנו עדים למשיכה אנושית טבעית לעבר. אך העבר הזה כבר אינו קיים. אנתוני וילדר כתב בסיפרו The Architectural Uncanny שהחולשה של כל פרויקט נוסטלגי היא הניצחון של התמונה על פני התוכן. יוצרי האנדרטאות, גני המשחקים ולוחות הזיכרון יכולים לרצות להנציח את העבר בהווה, אך הנצחה היא פרויקט שלא יכול להצליח בטווח הרחוק מכיוון שאין לנו יצירה אנושית שהיא נצחית.

אין מתכונת אחת לזיכרון כמו שאין מתכונת אחת ליצירת מרחב זיכרון. יש שיראו צורך ביצירת מקומות מקודשים, ללא פעילות יום-יומית, ויש שיעדיפו מקומות שישמשו גם למשחק. ההעדפה לכאן או לכאן קשורה לתפיסה שלהם של מהו זיכרון, מה מקומה של ההנצחה בחיים הגשמיים והרוחניים שאנו רוצים ליצור במרחב הבנוי שלנו. אין פורמט אחד או משמעות אחת למרחב הבנוי, זו תמיד תהיה דיאלקטיקה בין אלו שייצרו, יתכננו ויעצבו את המקום לבין אלו שישתמשו בו. השימוש היום-יומי של ילדה המטפסת על טנק, מתחבאת מאחורי אנדרטה או קופצת על שמות תורמים מהווה בעצם את התגשמות הסיבה בגללה אנו רוצים לזכור: לא בשביל העבר, בשביל ההווה ובשביל העתיד.

מאיר יגוד הוא אדריכל וחוקר אזורי משחק ואדריכלות. תושב ירושלים ומחמיץ חובב.

כתבות נוספות:

"אין קץ לילדות", מאת מאיר יגוד

"לשחק כמו כולם", מאת יוסי בן ארוש

"אם הרחובות יכלו לדבר", מאת יואב זילברדיק