קרוב אל העין רחוק מהלב
נווה שאנן.
המקום שזרים מכנים אותו כהכי נמוך בתל אביב,
מקום בו תיירות פשע, מין ואפריקאים הפכה לאטרקציה מספר אחת בעיר:
עשרות הקבוצות מגיעות לכאן מידי שבוע הן עדות עצובה לכך.
התמונות שלי מספרות את הסיפור שלי ושל רבים אחרים.
זו החצר אחורית שלי ואני חיה בה כבר יותר משני עשורים.
חצי מהן בפחד וחצי מהן בתקווה לעתיד טוב יותר.
זהו ציר הזמן שלי, נפרש בין עבר לעתיד, מנסה להמעיט את החיכוך שבהווה.
אני זוכרת את המאפייה החלומית שכעת הפכה לנקודת סחר מסוג אחר - סחר בסמים,
אני רואה את בית הכנסת ההומה שנהרס ונזנח למען הגדלת זכוית בנייה עתידיות,
אני עוד שומעת את הילדים שברחובות, שכעת נפגשים ביחד בחצר של לשכת הרווחה.
אנחנו שקופות ושקופים, הרשויות מתעלמות והמדינה מפקירה אותנו, אבל השקיפות שלנו גם באה לידי ביטוי במרחב הציבורי. ההסתגרות, הפחד, הזרות והתלישות דחקו אותנו.
נווה שאנן היא עדות למלחמה עיקשת בין עייפות החומר לעייפות האדם.
בני אדם וקהילות מתפרקים, כך גם עושה הבטון ולבני המדרכה.
את חלקם אפשר לחדש, ואת האחר?
חושך: ככה נראה הרחוב שלי לרוב. שעת ערב מוקדמת. נגמר החלב, לצאת מהבית או לא?
מלחמה בנדל"ניסטים: יסוד המעלה. נקמה מקומית מסתירה את מספר הטלפון על אחד השלטים, עדות לתנופת הנדל''ן.
ניכור: ביום העצמאות העירייה נזכרה בשכונה האבודה והחליטה בפעולה מעוררת כעס וניכור לתלות דגלי המדינה.
פעילים: פעילי עוטף התחנה המרכזית בסיבוב שכונה, רחוב בני ברק. עומדים על הכביש המואר בעוד המדרכה חשוכה.
פרשים: מדרחוב נווה שאנן. פרשים בפעילות שוטפת. רעש צעדות הסוסים מתריע למרחקים ארוכים.
ציון: שערי ציון אינם מבשרים טובה. מכור לסמים ישן בכניסה לבית הכנסת, עדות לכוחות עליונים ותחושות ביטחון שלא נעלמה.
שקיפות: עיר הגנים של תל אביב במלוא הדרה לפוטנציאל של מזבלות עירוניות מקומיות. שקיפות כבר אמרנו?
כתבה זו היא חלק מאירוע "מקומות שצומחים מלמטה" ברמפה של התחנה המרכזית, בהובלת האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף, קולקטיב 'אנייה' ושותפים נוספים. מיקרו הרצאות בנושא אזרחות עירונית סביבתית, סדנה מעשית להחייאת הרמפה, פודקאסט LIVE של 'סיפור ישראלי' ומסיבה מקומית. חמישי ושישי 09-10.02.17.
לפרטים והרשמה: Igudnof@gmail.com
