בונים על הזבל שלכם: לקראת מדיניות למיחזור פסולת בניין

התחדשות עירונית טובה לסביבה? לא מבחינת כמויות פסולת הבניין שהיא מייצרת, והדרך למיחזור החומרים נתקלת בכשלי שוק והיעדר מדיניות מוסדרת. הפתרון לבעיה חייב לכלול מדיניות מוסדרת, תשתית מתאימה, מעקב ואכיפה

מיליוני טונות פסולת בניה מושלכים ברחבי הארץ באתרים לא חוקיים כשהם כוללים חומרים מסוכנים, במקום להגיע לאתרי מיחזור ולהפוך למוצר בעל ערך כלכלי. (צילום: כרמל חנני דגני)

כבר כמעט לא צריך להסביר מדוע התחדשות עירונית חשובה מבחינת עירונית וסביבתית ומהווה סוג של מִיחזור: מבנים ישנים שאינם מתאימים עוד לצרכי ההווה נהרסים ומפנים מקומם לבנייה חדשה או להליך של חיזוק ועיבוי. כך, למעשה, נעשה שימוש חוזר ומיטבי בקרקע – משאב במחסור בישראל – והיא מושבת לשוק לטובת החייאת המרקם הבנוי, תוספת של שימושי קרקע חדשים, יצירת מלאי דיור וניצול יעיל של תשתיות. אולם, להתחדשות העירונית יש גם השלכות סביבתיות לא פשוטות, והריסת מבנים ותשתיות מייצרת פסולת בניין בהיקף עצום. לכן, החשיבה על התחדשות עירונית כפעולה שממחזרת את משאב הקרקע ומייעלת את השימוש אינה יכולה להיעשות במנותק מהצורך למחזר את פסולת הבניין עצמה. התהליך נוגע לכל שלבי הפרויקט, החל משלב ההריסה ועד להטמעת התוצרים באתר המתחדש.

מהי פסולת בניין ולמה כדאי למחזר אותה?

פסולת בניין נוצרת כתוצאה מפעולות בנייה שונות כמו הקמת מבנים חדשים והריסת מבנים קיימים, שיפוצים, עבודות עפר ויישור קרקע, סלילת כבישים ומדרכות ותחזוקתם, הנחת תשתיות והחלפתן ועוד. טיפול בפסולת מתבצע במספר שלבים: מיון במקור באתר הבנייה, קליטת החומר ומיון ראשוני במפעל מיחזור, גריסה, ניפוי והפרדה לקבוצות שונות וביצוע טיפול משלים עד לקבלת את התוצר הנדרש. תוצרים אלו נמכרים לשימושים שונים בענף הבנייה והתשתיות, כמו סלילת כבישים ומדרכות או לייצור ריצוף בתעשיות הבטון.

בפרויקטים של התחדשות עירונית כמות הפסולת גדולה במיוחד, משום שהריסת מבנה קיים מייצרת לא פחות מטון וחצי פסולת על כל מטר רבוע בנוי. כך, אם בפרויקט התחדשות עירונית נהרס בניין של 1,000 מטרים רבועים (שטח בניין ישן ממוצע בן ארבע קומות) כמות הפסולת שמתקבלת ממנו עומדת על כ-1,500 טונות, שמשמעותן הוצאה של כ-67.5 אלף שקלים רק על פינוי הפסולת, לא כולל הובלה. חשוב להבין כי על כל טון פסולת בניין שממוחזרת (ולא מוטמנת) ניתן לחסוך חמישים שקלים על ההטמנה ועל השימוש בחומר הגלם. כלומר, כל מיליון טונות שממוחזרות חוסכות חמישים מיליון שקלים, וזאת מבלי לחשב את העלויות החיצוניות הנובעות מנזקי ההטמנה וניצול משאבי הטבע.

בראייה כוללת, הפיתוח הפיסי של מדינת ישראל מבוסס על אספקה שוטפת של חומרי גלם לענף הבנייה והסלילה. ענף זה צורך כיום למעלה מחמישים מיליון טון חומר גלם בשנה. תמ"א 14א (תכנית מתאר ארצית לכרייה וחציבה למשק הבנייה והסלילה) צופה עלייה בדרישה לכדי 1.3 מיליארד טון עד לשנת 2040, ומחסור בחרסית, גיר למלט, בזלת וחול כבר בסביבות שנת 2020. לפיהם, אחת הדרכים להתמודד עם המחסור הצפוי הינה באמצעות עלייה בשיעור מיחזור פסולת הבנייה, מכ-25% כיום ועד ל-90% בשנת 2025, מה שיביא להיקף מצטבר של כ-120 מיליון טון חומר ממוחזר עד שנת 2040. במרבית מדינות אירופה, אוסטרליה וארצות הברית נעשה שימוש נרחב בחומרים חלופיים לחצץ בענף הבנייה והתשתיות. מדינות אלו אף נוקטות בחקיקה ובצעדים כלכליים והסברתיים כדי לקדם נושא זה. כך למשל בגרמניה ובהולנד הציבו יעד מיחזור של 90% מפסולת הבניין ובדנמרק 24% מחומרי הבנייה ממוחזרים, וזאת תודות לבניית מערכת יעילה לניהול הפסולת. בנוגע לשימוש בחומרי מילוי ממוחזרים בישראל, דו"ח כלכלי שהוכן עבור המשרד להגנת הסביבה בשנת 2011 על ידי חברת EcoFinance, מצא כי הם זולים בכ-29% בהשוואה לחומרים הנכרים ישירות מהטבע. שימוש חוזר בחומרים ממוחזרים בהיקף של 5.3 מיליון טון יחסוך למדינת ישראל באופן ישיר ועקיף למעלה מ-250 מיליון שקלים, וזאת בנוסף לערך הסביבתי, שגם לו יש ערך כלכלי משמעותי ביותר.

אז למה לא כל הערים הן ערים ממוחזרות?

כשל השוק מגיע לשיא, באופן אירוני, בפרויקטי תשתית ארציים בהובלת המדינה והשלטון המקומי, המחוללים הגדולים ביותר של פסולת בניין, בהיקף גדול לאין שיעור מזה של פרויקטים ביזמות פרטית. מחקר של "אדם טבע ודין" שבחן את השימוש בחומרי בנייה ממוחזרים בפרויקטים ממשלתיים, מצא כי אף אחד ממשרדי הממשלה או מהחברות הממשלתיות שנבדקו דיווחו על מכרז שבו נעשה בפועל שימוש בחומרי בנייה ממוחזרים בשיעור של 20% ומעלה מכלל חומר המילוי המובא. בכך, חברות ומשרדי הממשלה עצמם אינם מטמיעים את הוראת החשב הכללי באוצר מדצמבר 2008, שקבעה כי יש לתת עדיפות בשימוש לחומרי בנייה ממוחזרים במסגרת פרויקטים של תשתיות.

פתרון כשל השוק הזה מחייב תכנון והשקעות בתשתית מתאימה, ברמה הלאומית ובשיתוף המגזר העסקי. בין היתר נדרשת הסדרה של מנגנונים כלכליים, ובראשם תכנון אב ברמה הלאומית; העלאת היטל ההטמנה על פסולת בניין שתגרום להפנמת העלויות החיצוניות של הזיהום; הכוונת הפסולת לאתרים מורשים וחוקיים, שם תטופל הפסולת בצורה נאותה תוך מיקסום המיחזור; ותמרוץ מאסיבי של השימוש בחומרים ממוחזרים באמצעות תקינה מתקדמת.

בנוסף, מערכת התכנון בישראל חייבת לבצע בדיקה יסודית במסגרת הוועדות המקומיות, לגבי טיפול נאות ומלא בפסולת כחלק מתנאי הסף למתן טופס 4. למשל: אם הצהרת המהנדס קובעת כי כמות הפסולת הצפויה תעמוד על ארבעים טון, יוצג ראשית הסכם התקשרות עם אתר מורשה על כמות שלא תרד מארבעים טון ובסיום הבנייה יחויב היזם להציג אישורי טיפול בפסולת (באמצעות מיחזור/הטמנה) על כמות זו לפחות כדי להיות זכאי לטופס 4. יש לוודא כי הנוהל ייאכף גם בפרויקטים עירוניים/ציבוריים המוגשים להיתר על ידי הרשות המקומית, חברה כלכלית, חברת סמך ממשלתית וכדומה. כיום, במקרים רבים ניתן ההיתר ללא דרישה להצגת הסכם התקשרות עם אתר פסולת מורשה, ובפרויקטים מסוג זה לרוב לא נדרשים היזמים (הרשות או מי מטעמה) להציג אישורי הטמנה בפועל עבור טופס 4. בכך נפתח פתח להשלכה בלתי מוסדרת של הפסולת על ידי קבלני הפינוי.

כשמועדון הופך למדרכה

למרות כל זאת, צריך לזכור כי קיימים גם פרויקטים מוצלחים, ובישראל מתבצע מיחזור של פסולת בניין כבר למעלה מעשור. למשל, בימים אלו מתבצע בתל אביב-יפו פרויקט אלנבי 58 במסגרתו נהרס קולנוע אלנבי (שהיה בשנות התשעים מועדון מסיבות) לטובת בנייה חדשה למגורים. פסולת ההריסה ועודפי העפר נאספו לצרכי מיחזור בפארק "הסירה" בהרצליה ונמכרים כמצעים לתשתיות. דוגמה נוספת לפרויקט התחדשות עירונית שבו נעשה שימוש חוזר בפסולת בנייה הינו פרויקט קאנטרי גלילות, פרויקט פינוי-בינוי שהחל בשנת 2014. חלק מהחומרים שמוחזרו בשטח שווקו לעיריית תל אביב-יפו לשיקום מדרכות בעיר, חלק אחר מהחומרים נשמרו באתר עצמו לשימוש חוזר עבור מצעים לתשתיות (כמו שימוש בסומסום ממוחזר כמילוי לתשתית הריצוף). יתר החומרים הגיעו אף הם לפארק "הסירה" לצורך השבחתם והפיכתם לחומרי מילוי מתחת לריצוף. כך, הפסולת מהווה חומר גלם, וללא איסוף של הפסולת הרי שהיא היתה עלולה למצוא את עצמה מגיעה לשטחים הפתוחים. אין ספק שהיזם והקבלן המבצע חסכו כסף רב בכך שנמנעו מעלויות היטל ההטמנה ומעלויות של היטל כרייה וחציבה של חומרים בתוליים, צמצמו את היקף פליטות הפחמן ואת עלויות האנרגיה.

גם פרויקט הסינרמה שביצעה בשנת 2016 חברת עזרה ובצרון, אחת מהחברות הכלכליות של עיריית תל אביב-יפו, מהווה דוגמה מוצלחת. במהלך הפרויקט נהרס המבנה ומוחזרו חומרי הפסולת. חלקם שימשו לפיתוח חניון עירוני ויתר החומרים הועברו לפארק מיחזור "הסירה" בהרצליה לצורך השבחתם. בפארק קיים מתקן לייצור תערובות טיט ובטון ובכך הריסות הסינרמה הפכו לתערובות בטון משובחות ואיכותיות לשימושים שונים (צפו בסרטון בן דקה כאן).

אולם, הדוגמאות הבודדות הללו צריכות להפוך למדיניות מוסדרת. יש להגדיר סדר עדיפויות למקורות אספקת חומרי גלם לבנייה וסלילה ולדאוג לניהול מעגל חייהם, תוך מעקב ובקרה אחר מדדי פיתוח בר קיימא. העתיד התכנוני של ישראל טמון בטיפול כולל במעגל חיי חומרי הגלם ובפיתוח כלכלה מיחזורית של פסולת הבנייה, כמשאב חוזר המהווה מקור זמין ואמין לענף הבנייה והסלילה לאורך זמן.

הכותבת היא עדי מגר היא מתכננת סביבתית, יזמית, מרצה ויועצת בפרויקטים רב-תחומיים מובילים בארץ ובעולם. שותפה בחברת "אדן - מחזור עץ ותשתיות גינון".

כתבות נוספות:

"אזרח – המחנה הוא ביתך!", מאת רוני בריל

"תמ"א 1: האתגרים, הסכנות ומבט קדימה", מאת ענת הורוביץ הראל

"לתכנן לעולם שיתופי יותר", מאת גיל קויבסקי

#פסולת #מדיניותותכנון #התחדשותעירונית