אין קץ לילדות
- מאיר יגוד
- Sep 20, 2016
- 6 min read
בעידן בו הרשויות מפחדות מפציעות – ובעיקר מתביעות – יותר ויותר קשה לתכנן גני משחקים ייחודיים שאינם מוזמנים מקטלוג. גני משחקים פיסוליים מאפשרים לילדים להמציא את חוקי המשחק אבל דורשים מהמתכננים להמציא את חוקי התכנון
"הברות 2". פסל שהפך למשחק של יחיאל שמי בפארק סוויג בכניסה לשכונת ניות. פסלים סביבתיים היו מאד נפוצים בירושלים משנות השישים ועד שנות השמונים (צילום: תמר הירדני מתוך ויקפדיה)
גני משחקים הם מאותם אזורים בעיר שכולם אוהבים או מרגישים תחושת נוסטלגיה כלפיהם. באופן מוזר הם גם מקומות שאינם מקבלים את תשומת הלב הראויה מצד הרשויות. אמנם, בשנים האחרונות עיצוב עירוני ואדריכלות נוף זוכים לעדנה, בעיקר בשל תנועת האורבניזם הנופי (Landscape Urbanism) והוגים כמו צ'רלס ולדהיים, ג'יימס קורנר, פול ואן ביק, אדריאן גויז ואחרים, עם זאת, גני משחקים לרוב נחשבים לחלק המובן מאליו והפחות חשוב של התכנון הנופי. רבים רואים את גני המשחקים כמרכיב שולי, אולי מכיוון שהנאה נחשבת למותרות. אם למדנו משהו מחולשותיו של המודרניזם הגבוה, הוא שלא ניתן ולא רצוי להפריד בין שימושים עירוניים וכי האינטראקציה בין אלמנטים "פונקציונלים" ו"תרבותיים" היא זו המאפשרת את יצירתה של עירוניות טובה יותר.
כיום רוב גני המשחקים בעולם הם כמעט זהים, זאת מכיוון שרשויות קונות אותם כיחידה אחת המתאימה את עצמה באופן מינימלי לאזור בו הגן נמצא. לתכנון המינימלי הזה קוראים בעולם, kit fence, carpet - KFC - כלומר: ציוד, גדר ומשטח. שיטת העבודה הזו נועדה לשרת את הנושא החשוב ביותר בבניית גני משחקים כיום: נושא הבטיחות. מאז שנות השמונים, ובעיקר בשל השפעה אמריקאית על המערכת המשפטית והאדריכלית הישראלית, החלו הרשויות לפחד מתביעות בגין פציעות המתרחשות בגני משחקים. העלויות הנמוכות יחסית וקלות התחזוקה הביאו לכך שרוב גני המשחקים זהים כמעט לחלוטין. אם הקורא ירדם באשדוד ויתעורר בפוקיפסי שבניו יורק, ברמינגהם שבאנגליה או אולסאן שבדרום קוריאה הוא יראה פחות או יותר את אותם גני משחקים. קחו למשל את גן המשחקים בצומת הרחובות אלוף שמחוני והרב ברלין בירושלים. הוא אמנם ממוקם בירושלים, אבל היה יכול להיות ממוקם בעצם בכל מקום. הגן מורכב משלושה מתקנים, מגלשה, נדנדה ומכונית דמה. המתקנים עצמם נמצאים במרחק בטיחות האחד מהשני ונראה כי לילדים מעל גיל ארבע-חמש, לגן משחקים זה יש מעט להציע. הוא כולל ספסלים להורים וצל טבעי ברוב שעות היום ומשרת את הבניינים הקרובים בצורה טובה, אך נראה כי ילדים יותר גדולים לא ימצאו בו אתגר מיוחד, ושבני נוער יגיעו למקום רק בלילות.
גן משחקים טיפוסי בשכונת רחביה בירושלים (צילום: מאיר יגוד)
פסל או משחק? שלוש קבוצות
אולם, לאורך ההיסטוריה של גני המשחקים, לצד הגנים הגנרים תמיד היה ניתן למצוא גם גני משחק פיסוליים וייחודיים. גני משחקים אלה עוצבו ונבנו למקום ספציפי ועבור מטרה שהיא רחבה יותר מאשר רק משחק. החשיבות של פסל המשחק הוא באלמנט הפיסולי שלו, והוא מספק הנאה גם עבור המתבוננים בו. פסל משחק הוא כלי ליצירת זהות שכונתית ולהכנסה של יופי למרחב הבנוי.
גני משחקים פיסוליים מתחלקים לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה כוללת גני משחקים בעלי צורות מופשטות. המקור של גני משחקים הוא האדריכל אלדו ואן אייק, מהדור השני של המודרניסטים וחלק מ-Team X, שפיתוח ועיצב כ-700 גני משחקים בעיר אמסטרדם. גני המשחקים הללו היו מבוססים על צורות גיאומטריות מובהקות, ומשולשים, עיגולים, מנסרות וקוביות היוו את עמוד השדרה של עיצוביו. מכיוון שלצורות אלו אין שיוך תרבותי ספציפי, ואן אייק ראה בכך כלי להעברת ערכים אוניברסליים: צורות אלו אינן מהוות מטאפורה לשום דבר, הן אינן מזכירות אתוסים לאומיים, הן אינן מזכירות סיפורי עם או דמויות מהעבר, הן אפילו לא מזכירות חיות, דמויות או כל אלמנט אנתרופומורפי אחר. בנוסף לכך, ואן אייק האמין כי השימוש בצורות אפלטוניות מהווה קטליזטור לדימיון וליצירת משחקים, מכיוון שהם לא נסמכים על נרטיבים קיימים. גנים כאלה ניתן למצוא גם בארץ, כמו למשל סדרת הגנים שיצר אדריכל הנוף צבי דקל בערד, תוך שימוש בבטון ובצורות מופשטות.
שימוש בבטון ובצורות מופשטות (צילום: מאיר יגוד)
הקבוצה השניה של הגנים הפיסוליים כוללת צורות מופשטות אך לא אפלטוניות. גני משחק כאלו התפתחו בעיקר בצפון אירופה. אגון מולר-נילסן, מתלמד במשרדו של האדריכל הפיני אלוור אלטו ושל האדריכל השוודי גונר אופלונר, יצר פסלי משחק בעלי צורות ביומורפיות, שמטרתם היתה לתת במקביל תחושה של מוכרות וזרות. כמו אלדו ואן אייק וצבי דקל, יצירותיו היו עשויות בעיקר מבטון וגרניט. מולר-נילסן ראה את פסלי המשחק שלו כ"מכונות למשחק" בניגוד ל"מכונות לחיים", כפי שכינה לה קורבוזיה את בנייני המגורים שלו. האלמנטים הללו היו רכים באופיים והיו מתאימים למגוון גילאים רחב של ילדים. רכות ומתינות מעולם לא היו תכונה ישראלית מובהקת, גם לא בעולם העיצוב, ולכן קשה למצוא אמנים או אדריכלים ישראלים שהיו חלק מתנועה זו. בכל זאת, ניתן לשייך לקבוצה זו את פסל "קירקור" בירושלים (או בשמו הפופולרי "האוזן") של אקסל נורדל השוודי.
פסל משחק בעל צורה ביומורפית עשוי בטון (צילום: מאיר יגוד)
"האוזן". אקסל נורדל (צילום: מאיר יגוד)
קבוצה שלישית של גני משחקים הם מתקני משחק פיגורטיביים. חלקם היו ניסיונות להעתיק עצמים אמיתיים כמו ספינות פירטים, חלליות, בתים, רכבות ועוד. דוגמה כזו הייתה קיימת שנים בגן הפעמון בירושלים, אך בינתיים הספינה נהרסה מסיבות בטיחותיות. בשנה שעברה נבנה בירושלים גן הפירטים ברחוב אולסוונגר, שתוכנן על ידי תומר גולדשטיין ממשרדה של ענת שדה, בשיתוף עם ילדי השכונה. המתקנים הפיגורטיביים אינם רק מתקנים הנראים כעצמים מציאותיים, אלא גם מתקנים השואבים את מראם מאלמנטים מיתיים, כמו למשל הפסל "ג'רי הדרקון" של האדריכל הישראלי המנוח אולריך פלסנר. צורתו של הפסל מאפשרת למשתמשים לדמיין שהם יושבים או משחקים על דרקון ממש. גופו של הדרקון הוא גבעה מלאכותית וכך הוא משלב בין פיסול נופי ומתקן משחקים. הפסל אינו תוספת לגן, הוא אינו מתקן שהציבו שם, הוא חלק אינטגרלי ממנו.
גן הפירטים בירושלים. נבנה בשיתוף עם ילדי השכונה (צילום: מאיר יגוד)
"ג'רי הדרקון", אפשר לדמיין שיושבים על דרקון של ממש (צילום: מאיר יגוד)
מפלצת, גולם או גוף של אישה?
אולי הדוגמה הישראלית המפורסמת ביותר של ז'אנר הפיסול המיתי תוכנן על ידי ניקי סנט פאלה בשנים 1971-1972 וידוע בפי כל כ"המפלצת", למרות ששמו המקורי היה "הגולם". המזמינים או המשווקים רצו לתת הקשר יהודי מיתי לפסל ולקשור אותו לעלילת הגולם מפראג, אך למשתמשים ההקשר המיתי היה פחות חשוב ואלו תיארו את אשר הם ראו בצורה ישירה - כלומר מפלצת. הניכוס הפופולרי הופך לעוד יותר מעניין כאשר שומעים את ההסבר של סנט פאלה עצמה לפסלה. רוב יצירותיה של סנט פאלה עסקו ביחסי כוח ובמידה רבה בתפיסות של נשיות וגוף האישה. עבורה, הפסל היווה מטאפורה לחוויה של גוף אישה היולדת. הילדים (זרעים) עולים במעבר צר, עוברים לתוך חלל גדול ואדום, וממנו הם יוצאים מפתח צר לתוך אור גדול, כלומר אל העולם. יש לציין כי העובדה שהמגלשות הן בזווית חדה היא אחת הסיבות שגן משחקים זה הוא אחד הפופולריים בעיר שלא לדבר על הארץ. אנשים עדיין מגיעים, בעיקר בשבתות, כדי לחוות את הפסל שבמשך שנים היה המתקן היחידי בגן.
"המפלצת". נקודת ציון חשובה בעיר המוכרת גם לקהל הלא ירושלמי (צילום: מאיר יגוד)
גן משחקים זה מהווה גם נקודת ציון חשובה בשכונה ואף בעיר. מיקום הגן אינו אידיאלי לגן משחקים. הוא נמצא על צומת די סואן ולא בין בניינים או בסביבה סגורה ומגוננת, אך הנוכחות התמידית של מבקרים בגן מדגימים את מידת המשיכה של הפסל. לפני כמה שנים עלה חשש כי התוואי העתידי של הרכבת הקלה ינגוס בגן. אכן חלק קטן מהגן בוטל, אך הפסל המרכזי לא נפגע.
פיסול ופסלים סביבתיים היו פופולריים מאוד משנות השישים עד שנות השמונים בירושלים. ניתן לראות פסלים כאלו בעיקר בשכונות החדשות שנבנו באותה תקופה בצפון ובדרום ירושלים המערבית. רבים מפסלים אלו לא נועדו כלל למשחק. כך "פסל המדרגות ההפוכות" (ובשמו של הפסל עזרא אוריון, "מעלות"בשדרות הרצוג בירושלים, ו"הפסל האדום" (או בשמו הרשמי: "מחווה לירושלים – סאטביל) של הפסל האמריקני אלכסנדר קלדר. שני הפסלים הללו קשים מאוד לטיפוס, בוודאי לילדים. פסל נוסף הוא פסלו "הברות 2" של יחיאל שמי בפארק סוויג בכניסה לשכונת ניות. פסל זה הוא קל מאוד לטיפוס ופופולרי מאוד בקרב ילדים מתחת לגיל שמונה. למרות שהוא גודר, ילדים רבים שבים ומטפסים עליו. הגדר עצמה היא נמוכה וקלה למעבר ובעצם מהווה לא יותר מאשר אפשרות לעירייה להתנער מאחריות לפציעות פוטנציאליות. נראה שוב כי הפחד מתביעה גדול מהפחד מפציעה.
"פסל המדרגות ההפוכות". פסל סביבתי בשדרות הרצוג בירושלים (צילום: מאיר יגוד)
"הפסל האדום". אלכסנדר קלדר (צילום: מאיר יגוד)
להמציא את חוקי המשחק
החסרונות בגני משחקים פיסוליים הם ברורים. הם פחות סטנדרטים, הם דרושים חלקי חילוף ותחזוקה מיוחדים, קשה יותר להעריך את מידת המסוכנות שלהם ויש להם נטייה להיות יקרים יותר מאשר גני משחקים סטנדרטים. רשויות רבות מפחדות ממתקני משחק פיסוליים ובמכון התקנים ומעדיפים לראות בפיסול קישוט שלא כדאי לשחק בו.
הכול חוץ מסטנדרטי. גן משחקים בחולון (צילום: מאיר יגוד)
אך לגנים הללו יש יתרונות רבים מאוד. גנים אלו מאתגרים את קובעי המדיניות, רשויות התקנים, האדריכלים, אדריכלי נוף, המעצבים – ובעיקר את המשתמשים. הם מחייבים אותנו לחשוב על הסביבה הבנויה לא רק בצורה פונקציונאלית, אלא גם מזווית תרבותית. גן משחקים פיסולי הוא ייחודי באופיו. הוא כולל בתוכו אמירה על השכונה ועל האנשים שמתגוררים בה. לראייה, פעמים רבות התושבים נותנים לפסלים אלו שמות ייחודיים מכיוון שיש להם זהות מוגדרת. לגן גנרי קשה הרבה יותר לתת שם, חוץ מאשר שם הרחוב בו הוא נמצא או שם התורם של הגן.
בעידן של ייצור המוני, מבני מגורים משוכפלים ותכנון עירוני הפועל על פי עקרונות זהים, יותר ויותר קשה להבדיל בין שכונות. הדבר מאפיין את התפתחותן של ערים בכל העולם. השכפול הזה הוא תוצר של שיח כמותני במקום בשיח איכותני, כאשר רשויות התכנון מדברות על מספר גני המשחקים ולא על העיצוב שלהם. אולם, השכפול הזה הוא לא רק תוצר של גורמים כלכליים, אלא גם של תכנון עירוני המחקה ערים אחרות והשואף לאחידות תכנונית וצורנית. תכנון על פי עקרונות זהים אינו מנסה לייחד שכונה זו או אחרת, הוא מאמין רק באורבניזם אחד, שכל רחוב וכל שכונה צריכים לפעול על פיו. בניגוד לכך, את הפסל המשחקי או הסביבתי אפשר לראות רק מהקרקע. לא ניתן לייבא אותו ואי אפשר לייצא אותו. הוא מייצר אתגר כלפי המשתמשים והמתכננים, וממש כפי שהמשתמשים צריכים להמציא חוקי משחק חדשים, הגיע הזמן שגם המתכננים והרשויות ימציאו מחדש את חוקי התכנון של גני המשחקים.
מאיר יגוד הוא אדריכל וחוקר אזורי משחק ואדריכלות. תושב ירושלים ומחמיץ חובב.
כתבות נוספות:
"לשחק כמו כולם", מאת יוסי בן ארוש
"הגדר הטובה", מאת יפעת סלע דדון
"תחנות אוטובוס, הדור הבא", מאת הילה לוטן
פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 21.09.2016
