אויבים מבית

שם, באלנבי 40, היא מצאה סוף סוף את הבית שלה. הייתה יושבת בבר, שותה, מסתובבת במקום כבשלה, עוזרת לפעמים בעבודה, הרי בעל המקום הוא כמו אבא שלה, והברמנים הם האחים שלה. טור תגובה בעקבות פרשיית מועדון אלנבי 40 והעדויות החדשות שהושמעו בתכנית המקור

היא אמרה שהיא מצאה שם את הבית שלה. (צילום: Naaman Saar Stavy/Flickr)

מה זה בית?

היא אמרה שהיא מצאה שם את הבית שלה. סיפרה, וסיפרו אחרים, ששלוש שנים היא באה כל ערב. למה? אולי כי תמיד קיבלה שתייה חינם, ואפילו הביאה לעצמה שתייה כשהברמן היה עסוק. תמיד סידרו לה טרמפ הביתה כשלא היה לה איך לחזור. היא עזרה לבוס להכניס גברים חדשים, ביקשה שיזמינו אותה לשתייה, עזרה בלי תמורה. פשוט כי נתנו לה להיות שם, ונתנו לה גם אהבה. היא יכלה להיות מי שהיא רוצה, בבית הזה, שהיא מצאה לה. לפעמים היא סיפרה סיפורים, שהיא מצפון תל אביב, שהיא גרה בפנטהאוז, משקיפה על העיר מגבוה, או מבעד לחלונות ענק של זכוכית בדירת יוקרה.

בבית האמיתי שלה הייתה מצוקה, כך סיפרו. אלימות בוודאי. גם עוני, צפיפות, מחנק. חיים חנוקים, וחשופים לאלימות מזדמנת מפנים ומחוץ. היה בסיפור גם עוד בית, בית דתי, פנימיות דתיות אליהן נשלחה מילדות כדי שלא תהיה בבית. שם לימדו אותה לשמור, לאצור, להסתיר את מה שצריך להסתיר. לשמור על הערך שלה, על ערך החליפין של הגוף שלה שיישמר בתוך הבית. חשבו, שאם יסגרו את החלונות ויאטמו את הפתחים, זה ישמור עליה מהחיים החשופים בבית, ומהרחוב. הבית ההוא הוביל ישר אל הבית הזה, שם באלנבי 40, כמעט בלי לעבור דרך הרחוב.

היא מצאה שם את המקום שלה. היא מצאה את המרחב נשימה שלא היה לה, בבית.

הבית הזה, כך רואים בסרטים, וכך יודע כל מי שהיה שם, הוא חלל אפלולי מאוד, עם אורות מרצדים, ובר שהוא גם במה, עם מוט לריקוד וידיות החזקה לרוקדות. מסביב לבר יש תמיד עשן שלפעמים גם מסתיר מה שקורה על הבר. לכן גם הברמן והדיג'יי לא ראו כלום, כשקרה מה שקרה על הבר. המועדון זה מקום אליו באים אנשים בחושך, לממש תשוקות, לצפות מירכתי הבר, כי ידוע ששם זה ניתן, כי הרבה דברים שלא מותרים במקומות אחרים, מותר שם על הבר. ככל שיותר מותר יותר טוב, כי ככה קונים יותר אלכוהול והמכונה פועלת היטב וכו-לם מרוויחים, אבל בעיקר הבוסים.

שמה היא מצאה סוף סוף את הבית. הייתה יושבת בבר, שותה, רק קולה, היא סיפרה, מסתובבת, לוקחת מה שהיא רוצה מאחורי הבר, מהלכת בבית כבשלה, לוקחת מה שהיא רוצה מהמקרר. עוזרת לפעמים בעבודה, בכל מיני דרכים שידעה.

הרי בעל המקום הוא כמו אבא שלה, והברמנים הם האחים שלה ששומרים עליה וישמרו עליה שלא יתנו שמשהו רע יקרה לה. מה זה רע? הם האחים שלה, סיפרו דברים אחרים על הבית. סיפרו שמה שקרה אותו ערב לא היה בלתי רגיל, כי תמיד היא הייתה שם כזו יושבת, מתנשקת, נותנת שיגעו, מבקשת, מין רהיט מזדמן, וגם מזדיין, לא תמיד, אבל לפעמים. הכמו-אחים שלה סיפרו שאחר כך, אחרי שחקרו אותה במשטרה היא השוויצה שלא אכפת לה מהחוקרים ושהיא עשתה מה שהיא רצתה, שהיא פשוט אישה משוחררת, חופשייה, ליברלית. סיפרו שאחר כך היא אפילו חזרה לשם, עם בת הדודה שלה, והיא סיפרה שזה היה בגלל שהבת דודה נורא נורא ביקשה. אז היא חזרה איתה, חזרה הביתה.

(צילום: Valentine Svensson/Flickr)

אלו היו הסרטונים שפרצו את גבולות הבית הזה, שהיא סוף סוף מצאה ויצרה לעצמה.

הסרטים שכולם צילמו ושלחו לכולם כדי שכולם גם יתחרמנו וגם יהיו בעניינים. כי כולם וכל אחד הוא מערך ייצור של תיעוד ללא הפסקה, מערך נייד, שעוסק גם בהפצה מתמדת. אולי ואפילו סביר שגם היא צילמה את עצמה בזמנים אחרים. לפי מה שרואים בסרטים, כנראה, די ברור, שהיא שיקרה הרבה. כולם רוצים לראות את הסרטים. להתחרמן מהם. כולם סקרנים. הרי אומרים שבעצם כולם רוצים את אותם דברים. כולם זאבים. כולם חושקים ורעבים. גם היא. היא לא טיפשה ולא תמימה. כך יודעים גם החוקרים והשופטים והפרקליטה. הפרקליטה שקבעה שזה לא היה פלילי, ושאמנם היא מודה שלמקום הזה היא "לא הייתה שולחת את הילדים שלה", אבל בכל זאת צריך לשמור שנחיה במדינה ליברלית, שבה "כל מה שלא אסור – מותר". במדינה הליברלית הזו כל אחד ישמור על הבית שלו, והכי חשוב שלא נפגע במרחב האישי של אף אחד, ומה שקורה בבית, נשאר בבית, ששייך לבעל הבית או לבעלת הבית.

ואולי היא בכלל שקרנית. הרי היא כל הזמן אמרה כל מיני דברים, לא עקביים. לכל אורח, שבא לבית הזה שמצאה באלנבי 40 סיפרה משהו אחר על עצמה. המציאה סיפורים יפים על הבית שבאה ממנו. אולי גם על החוקרים היא קצת עבדה. אמרה שלא ידעה מה היה. לא זוכרת כלום, שהייתה שיכורה. שזו לא הייתה היא בכלל בגוף הזה שנתן שיעשו לו את הדברים האלה שכולם ראו. שהיא שכחה הכל. "אבל בסרטים ראו שאת היית בשליטה". בסרטים רואים את מה שהיה הבית שלה, האפלולי, המוגן, שבו יכלה להיות חופשייה משוחררת, ולקבל אהבה, מבט ומגע מזדמן, שנפער בו חלון ענק, שדרכו כל אחד יכול להסתכל, להתחרמן, לזעום ולנזוף, ללעוג, להנות, לאונן לעצמו לבד או ביחד.

החלון הזה ממשיך להיות נגיש לכולם ולכל אחד. כי הרי זו לא עבירה פלילית, ודווקא במקרה הזה, מכל המקרים האחרים, החוק הנאור לא מאפשר לעבור דרך קירות, לחדור את המרחב הפרטי דווקא הזה, ולהיכנס לתוך החדר שבו נמצא המכשיר שממנו נפער החלון הגדול, המתמיד. והיא סוף סוף מבינה שגם עכשיו אין לה בית. אפילו הגוף, בעיקר הגוף הוא כבר לא הבית. הגוף שלה הוא כמו רחוב בלילה אפל. ואין מי שיסגור את הדלתות הפרוצות, ואין מי שיסגור את החלון.

ליאת סאבין בן שושן, אדריכלית, חוקרת, עוסקת בכתיבתה ביחסים בין מרחב אורבני, אדריכלות וקולנוע. מתעניינת בסוגיות של מרחב-גוף-וייצוג בעידן הניאו-ליברלי המאוחר ובמרחב שבין כתיבה מחקרית וייצוג פואטי.

כתבות נוספות:

"בין הכרה להסדרה", מאת חן משגב

"החומרים מהם עשויים החיים", דפנה לוין

"אתה נמצא כאן", אסף דבורי

פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 20.06.2016

#פרשנות #בית