ירושלים של טיח

בין מבני האבן של ירושלים, קיימת גם עיר אחרת, מחופה טיח, עדות בנויה למאבק התמידי המתחולל בעיר. כמעט מאה שנה אחרי שהבריטים קבעו את פקודת הבנייה באבן ועיצבו את פני העיר, האם הגיע הזמן להכריז על תום תקופת האבן?

בין מבני האבן של ירושלים, קיימת גם עיר אחרת, מחופה טיח, עדות בנויה למאבק התמידי המתחולל בעיר.(צילום: רוני בר)

"אבני ירושלים מלאות בהיסטוריה", כתב יהודה עמיחי ודייק. ירושלים היא עיר של אבן, עיר שמשקלה נוכח בכל צעד, ולאדריכלות שבה, יש כובד מדיד ממש. חיפוי האבן בירושלים נולד באפריל 1918, בימי המנדט הבריטי. סר רונלד סטורס, המושל הבריטי האזרחי הראשון בעיר, הקים את האגודה למען ירושלים (Pro Jerusalem Society) ואף היה לנשיאה. האגודה פעלה למעשה כוועדת התכנון הרשמית של העיר, והוציאה לפועל בין היתר את תכניות האב הראשונות של ירושלים, תכנית מקלין, ולאחריה, תכנית גדס ותכנית גדס- אשבי.

המושל סטורס ומזכיר הוועדה שלו, האדריכל צ'ארלס אשבי, הבינו את חשיבותו של התכנון הכולל וראו בו את הדרך להביא לשימורה ושיקומה של העיר דאז, אשר התקיימה במציאות פיסית ירודה ומוזנחת. הבריטים שאפו לבנות ולנהל את ירושלים כעיר מתפתחת ומודרנית. קווי הייסוד והעקרונות המנחים של תכניות האב הבריטיות הראשונות ואף אלו שהגיעו אחריהן (תכנית קנדל, תכנית הולידיי) תקפים בחלקם גם היום, והיוו בסיס לפיתוחה של ירושלים לאורך כל שנותיה. המדיניות שקידמה האגודה למען ירושלים, נחשבה להצלחה בכך שהקפידה לאזן בין השמירה על העיר העתיקה ושלל נכסיה ההיסטוריים מחד, תוך הקמתה של עיר חדשה יש מאין בשטחיה הפתוחים מאידך.

סטורס עיגן בתכניות אלו תקנות ופקודות שונות. ביניהן נקבעה פקודת הבנייה באבן, אשר אסרה את השימוש בכל חומר בנייה אחר וקבעה כי כל תכנית עירונית מתקופה זו ואילך, תחייב את הבונים לחפות באבן כל מבנה חדש, פרטי או ציבורי. באותה התקופה, בה החל רווח בעולם השימוש בבטון מזוין, סייעה התקנה לשימור אופייה הייחודי של ירושלים.

גגות אדומים ובתי אבן. שכונת נחלאות (צילום:zeevveez מתוך flickr)

רחוב יפו. פקודת הבנייה באבן סייעה לשמור על אופייה הייחודי של ירושלים (צילום: רוני בר)

פקודת הבנייה באבן, המתקיימת בירושלים מאז ועד היום, נולדה מתוך התפיסה כי זו תבנית הבנייה ההיסטורית השולטת בעיר מאז ומעולם – תבנית השואבת את השראתה ממסורת ארוכת שנים של העיר העתיקה וחומותיה והיא המנכיחה את צביונה הנצחי והייחודי של ירושלים. לפיכך, סברו הבריטים כי יש לקבוע אותה כמחייבת.

העיר העתיקה. מכתיבה את צביונה הייחודי של ירושלים (צילום: מירב בטט)

ומשכך הוכתב לה לירושלים, לפני כמעט 100 שנים, הוכתבה לה דמות, כוונה ואולי גם הלך רוח. אינספור מבנים תוכננו ונבנו בעיר מאז אותה פקודה עתיקה, מבנים השונים בגודלם, בסגנונם, בפרטיהם, במאפייניהם האדריכליים ובשימושים לשמם נועדו. אך חיפוי האבן, על שלל עיבודיה השונים לאורך רחובות וכיכרות העיר, ארג את כולם תחת אותו מכנה משותף, אותה אחידות סגנונית עתיקה ומפוארת, תחת אותו כלל ידוע מראש של בנייה באבן ירושלמית.

אבל בינות למבני האבן שלה קיימת גם ירושלים של טיח. היא נחבאת אל הכלים, כמעט ואינה מורגשת, קיימת במשורה וניתן לפגוש בה בשכונות מסוימות בלבד. גם לירושלים המצופה טיח קיימת סיבה, ואם מקלפים אותו קצת, מתגלה ההיסטוריה גם בתוכו. אם נאמר כי ירושלים של אבן היא ההוד וההדר, הזיקה לעיר העתיקה, לחומות, לזהב-זהב הזה של שקיעה על אבני הבתים. ירושלים של טיח מספרת סיפור אחר. פחות הדר, ללא הוד, רק פשטות ופרקטיקה שהוכתבה ממציאות. הבנייה הירושלמית בטיח מהווה עדות בנויה למאבק התמידי שחולש על העיר הזאת לאורך השנים.

ירושלים של טיח. רחוב יוחנן בן זכאי (צילום: רוני בר)

העיר שסותתה לה יחדיו

אמנות סיתות האבן מצריכה ניסיון ועבודת כפיים מרובה, והתמחו בה בעיקר תושביה הערבים של אל קודס וסביבותיה מדורי דורות. המלאכה כולה, לרבות מונחיה המקצועיים ,סוגי האבן, כלי העבודה וסגנונות הסיתות והעיבוד שלה, לקוחים כולם מן השפה הערבית. וגם בימינו, מרבית עבודות הסיתות בבניינים הנבנים בירושלים נעשות בידי בעלי מקצוע ערבים. פקודת חובת הבנייה באבן הכריחה את שתי האוכלוסיות החיות בעיר לשאת ולתת בכל הקשור לחומרי הבנייה. כך, משנותיה הראשונות של תקופת המנדט ועד להכרזת העצמאות, רכשו הבנאים היהודים את האבן משכניהם הערבים, וכשזו לא הייתה בנמצא מפאת עננת הסכסוך, בנו היהודים בטיח או לא בנו בכלל.

כך במאורעות תרפ"ט התמעטה הבנייה היהודית בעיר כמעט לחלוטין. וכך, בפרוץ המרד הערבי אשר כלל גם שביתה במשק הערבי במטרה להביא לחורבנו של המשק היהודי בארץ, הוקמו בתי הטיח היפים של רחביה. בשנים אלו נעשו ניסיונות מצד היישוב היהודי לרכוש לעצמו את אומנות הסיתות: "גדוד העבודה" בירושלים התמסר לחציבה וסיתות האבן ובזמנו אף נפתחה מגמה מיוחדת לכך בבית הספר בצלאל, אך הניסיון לא נשא פירות מרובים וכשרק ניתן היה, שבו היהודים ורכשו אבן משכניהם.

הטיח סימן גם גבולות ורווח בשכונות שלא נכללו בגבולות העיר הרשמיים. כך נבנו למשל בתי הטיח של שכונת בית הכרם. מבני טיח צצו גם בשכונות העולים החדשות שהוקמו לאחר קום המדינה - בקרית יובל ובקרית מנחם. אלו נולדו מתוך המאבק הדמוגרפי הבלתי פוסק, מתוך הצורך הלאומי להתפרס במרחב ולשכן את העולים החדשים במהירות תוך מציאת פתרונות דיור זולים ופשוטים לביצוע. זוהי תמציתה של הבנייה המטויחת בעיר: טיח לצד אבן, פרעות לצד רגיעה, מחסור לצד שפע, שותפות לצד מאבק אינסופי.

טיח לצד אבן, פרעות לצד רגיעה, מחסור לצד שפע, שותפות לצד מאבק אינסופי. שכונת אבו טור (צילום: מירב בטט)

תום תקופת האבן?

בראייה עכשווית, ניכר כי מוסדות התכנון הירושלמים מתמודדים כל העת עם סוגיות תכנוניות מודרניות בד בבד עם הצורך לדבוק בפקודה עתיקת היומין הקיימת גם כחוק עזר עירוני. כך, למשל, אין ספק כי האבן מקשה על ירושלים לצמוח לגובה. מהות החומר לא מאפשרת לה, לא באמת. אדריכלי העיר עסוקים בלימוד תמידי ובחיפוש אחר פרשנות נכונה לשילוב חובת הבנייה באבן הכבדה, הסלעית, השואפת מטה, בתוך אדריכלות עדכנית, תמירה, השואפת לצמוח עוד ועוד לגובה, כל זאת מבלי לשנות את קו הרקיע מחופה האבן של העיר.

במסגרת פרשנויות אלו אישרו לאחרונה מוסדות התכנון הירושלמים פטור מהשימוש באבן לאדריכלים בעלי שם עולמי המתכננים בעיר מבני ציבור ייחודיים. מבנים אשר מהווים אייקונים תרבותיים ומביאים עימם בשורה אדריכלית ייחודית ופרשנות משל עצמם לאבן הירושלמית. כך למשל נבנה בימים אלו קמפוס "בצלאל" במגרש הרוסים, שתוכנן על ידי משרד SANNA היפני, מבנה הספרייה הלאומית הסמוך לקריית הממשלה על ידי משרד הרצוג ודה מרון השוויצרי ומבנה הפקולטה למדעי המוח בקמפוס גבעת רם על ידי משרד פוסטר ושות' האנגלי. כל המבנים הללו אינם משתמשים באבן כלל או משלבים אותה באופן אחר מהמקובל.

על אף התמורות בנושא, רבים יטענו כי האבן הירושלמית מאטה את העיר הזאת, מונעת ממנה לקרוץ בשובבות לשכנתה שעל החוף. ייתכן שנכון יהיה לו האדריכלות הירושלמית תלמד להתפרק אט אט מהחיפוי המאולץ הזה, להתפשט משמלת האבן שקבעו לה הבריטים כקוד לבוש.אבל גם אם כן וגם אם לא, גם אם באמת נכון יהיה לסיים את תקופת האבן בעיר, ברמה הסימבולית, חשוב לזכור, ירושלים של אבן מסמלת תקופות טובות יותר, תקופות של מקח וממכר, של קמצוץ דו קיום ושל שיתוף פעולה בין שתי האוכולוסיות שחיו פה ועתידות לחיות פה יחד עוד שנים רבות. ירושלים של טיח, על אף שככל הנראה היא מייצרת מגוון אפשרויות אדריכליות ואורבניות רחב יותר, מגלמת בתוכה זכרון למציאות עבר מורכבת, מציאות של חסר, של הסלמות בסכסוך רב שנים, סכסוך אשר נתן את אותותיו בבתיה של העיר.. "יהי שלום בחילך", ירושלים קשה ואהובה, במילותיו של דוד המלך, "שלווה בארמונותיך".

ענבר וייס, אדריכלית ירושלמית, עובדת במנהל התכנון.

כתבות נוספות:

"שני עמים - עיר אחת: ישראלים ופלסטינים במלכודת אורבנית", מאת מריק שטרן

"ירושלים תחילה", בסטודיו SAYA מעצבים את הגבול העתידי של העיר, מאת רוני בר

"כניסה לירושלים", פרסום ראשון של קטע מתוך ספרו של אלי עמיר

פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 06.06.2016

#ירושלים #פרשנות