אם הרחובות יכלו לדבר

במבט ראשון, רחוב פיוטרקובסקה בלודז' שבפולין נראה כמו עוד מדרחוב אירופאי משומר ומטופח, אך כשנכנסים לחצרות הפנימיות מתגלים מבנים נטושים, קירות עמוסי גרפיטי ותחושה של ריקנות. הפער הזה מעיד יותר מכל על סיפורה של העיר ושל היהודים שאיכלסו אותה

ספר טלפונים ישן של העיר לודז' משנת 1939. רחוב פיוטרקובסקה מספר 17 (צילום: יואב זילברדיק)

במהלך מחקר שורשים שקדם לביקור בפולין, נתקלתי בשם זהה לשמו של סבי בספר טלפונים פולני ישן של העיר לודז' משנת 1939. הכתובת שנרשמה ליד שמו הייתה רחוב פיוטרקובסקה (Piotrkowska) מספר 17. מבדיקה מעמיקה יותר התברר כי השם הרשום במודעה הינו אכן של סבי, שהתגורר יחד עם אימו, אביו ואחותו בכתובת זו בזמן היותו סטודנט צעיר לכימיה באוניברסיטת לודז'.

מסתבר כי לרחוב פיוטרקובסקה היסטוריה מעניינת בפני עצמה. שמו ניתן לו בשנת 1825 על ידי ראש עיריית לודז', אשר החליט להתחיל לסמן את רחובות העיר עבור חלוקת הדואר. כיוון שבאותה העת המשיכה הדרך מקצה הרחוב לעיירה פיוטרקוב ניתן לו השם פיוטרקובסקה, כלומר אל פיוטרקוב. עוד בתחילתו היווה הרחוב חלק מעורק התנועה הראשי של העיר והוא התפתח בחלקים החדשים של לודז'. אזור זה היה בתחילה אסור למגורים ועיסוק של יהודים אך החל להשתנות באופן דרמטי בתחילת המאה ה-19 כאשר הותר ליהודים להתגורר מחוץ לעיר הישנה תחת מגבלות ותנאים מחמירים. ההיתר איפשר ליהודים להתחיל להשתלב וליזום בתחום הטקסטיל ובמהרה הפכה העיר למעצמה תעשייתית של ממש. הפריחה הביאה להתעשרות מהירה בקרב אותם תעשיינים יהודים אשר החלו להקים לעצמם מבני מגורים מפוארים בקרבת המפעלים, ובמיוחד לאורך רחוב פיוטרקובסקה היוקרתי. יחד עימם התקבצו ברחוב משפחות יהודיות בעלות שם בחיי הכלכלה, התרבות והפוליטיקה בעיר. עם כיבוש העיר בידי הנאצים, שונה שם הרחוב לרחוב אדולף היטלר (Adolf Hitler Strasse) – בחירה הרומזת יותר מכל על חשיבותו הרבה. מיד עם הקמת הגטו, סולקו אליו תושבי הרחוב היהודים בעוד נכסי הנדל"ן הופקעו מהם והועברו לבעלות גרמנית.

סכמה של העיר לודז'. רחוב פיוטרקובסקה חוצה את מרכז העיר (איור: יואב זילברדיק)

רחוב פיוטרקובסקה, 1897 (צילום: מתוך ארכיון APŁ)

כיום מספקת לודז’ רושם שונה מאוד מוורשה בעלת הארכיטקטורה הקומוניסטית הכבדה או קראקוב העתיקה והמתויירת. בניגוד אליהן, ההיסטוריה התעשייתית של העיר והמפעלים הרבים הפזורים בה יוצרים תחושה מחוספסת, שמתעצמת בזכות שני מאפיינים בולטים: הלבנים האדומות ששימשו לבניית רבים ממבני התעשייה הוותיקים – ומבנים נטושים רבים אשר פזורים בכל רחבי העיר. כתוצאה מהצמיחה המהירה של הישוב הכפרי המקורי לעיר בפרק זמן קצר יחסית של כמאתיים שנה, לודז’ מעולם לא פיתחה מרכז עיר קלאסי, וכך הפך רחוב פיוטרקובסקה, ששימש בתחילה כמרחב תומך לאזור התעשיה, למרכז ליניארי. ואכן, מדובר באטרקציה תיירותית מרכזית, בהיותו הרחוב המסחרי הארוך ביותר באירופה (4.9 קילומטרים), הכולל, נוסף על שימושי המסחר, הפנאי והבילויים, גם את מרבית משרדי האדמיניסטרציה וסמלי השלטון העירוניים.

במבט ראשון, רחוב פיוטרקובסקה שונה מאוד באופיו מחלקים אחרים בעיר. זהו רחוב מטופח ומפואר שנראה כמעט לא קשור לעיר המזוהה כל כך כתעשייתית ואשר בליבה הוא ממוקם. בדיקת הכתובת של סבי בגוגל סיפקה תמונה ברורה לכאורה: בדומה לרחובות ראשיים אחרים בערים גדולות באירופה, זהו עוד מדרחוב משומר ומטופח להפליא עם שלל מבנים ייחודיים, מרשימים ועמוסי קישוטים אשר הוקמו בו לאורך המאה ה-19 ועד לראשית המאה ה-20. חתך הרחוב הטיפוסי נע בין 17 ל-26 מטרים ומורכב מקומת מסחר בקו אפס ומעליה שתיים עד ארבע קומות מגורים. הבנייה היא טורית וכך החזיתות עצמן מייצרות דפנות אקלקטיות במיוחד בעלות אלמנטים קלאסיים, נאו-בארוקיים ונאו-גותיים.

רחוב פיוטרקובסקה היום. מדרחוב משומר ומטופח כמו בערים אירופאיות רבות (צילום: יואב זילברדיק)

מגוגל – למציאות

ביקור במקום איפשר לבחון את המרחב מעבר לחזיתות המשומרות. במהלך ההליכה לאורכו, מסקרן היה לבחון גם את עורף המבנים וחלקיהם האחוריים והפנימיים. במרבית המקרים הכניסה לקומות המגורים איננה מתבצעת ישירות מהרחוב אלא בדומה לבנייה אירופאית טיפוסית, דרך מעבר מקורה המוביל לחצר הפנימית ממנה נעשית הגישה לתוך המבנים. במקרים רבים, יש הבדלים ברורים בין החזיתות המפוארות לבין עורף המבנים והחזיתות הפנימיות הצנועות הרבה יותר. אולם כאן, ברבות מהחצרות מתגלה דיסוננס של ממש בין החזיתות המטופחות והמשומרות להפליא, לבין חצרות פנימיות רבות שנראו נטושות ומוזנחות בצורה קיצונית. כאן התגלו חזיתות מתפוררות, קירות עמוסי שכבות גרפיטי ותחושה כללית של ריקנות. תופעה זו התגברה עם הקרבה לרובע שרודמיסצ'י (Śródmieście), אחד האזורים הוותיקים של העיר. כך, הסתבר כי במקרים רבים החזיתות לרחוב מתפקדות אך ורק ככיסוי או כתפאורה כלשהי הבאה לספר סיפור שונה לתייר ולמבקר ברחוב ובעצם להסתיר או להסוות את העבר.

דיסוננס בין החזיתות המטופחות והמשומרות הפונות לרחוב לבין החזיתות האחוריות הנטושות והמוזנחות (צילום: יואב זילברדיק)

חזיתות מתפוררות, קירות עמוסי שכבות גרפיטי ותחושה כללית של ריקנות (צילום: יואב זילברדיק)

הצצה אל מה שמתרחש בחצרות האחוריות של הרחוב

מה מביא לפער שכזה? מדוע קיימים מבנים נטושים כה רבים לאורך הרחוב? מיהם בעליהם והאם יש למצב זה קשר עם ההיסטוריה העגומה של הקהילה היהודית המפוארת שהתקיימה כאן? כיצד הרשויות מתייחסות לכך והאם נוצרו מנגנונים כלשהו לטיפול בבעיה הקיימת מזה יותר משבעים שנה ועתידה להימשך עוד שנים קדימה?

ובכן, מסתבר כי קיים קשר הדוק בין התופעה לבין כיבוש העיר בידי הנאצים וסילוק היהודים מהרחוב לגטו. עד היום מסגירים שמות הבתים את בעליהם המקוריים: בית סנדרוביץ', כהן, פישר, הופמן, בירנבאום, סילברסטין, גולדבלום, לנדאו ועוד, ואלו כמובן רק דוגמאות מעטות. מהתכתבות עם פרופסור ברטוז ואלזאק (Bartosz Walczal) מהמכון לארכיטקטורה ולתכנון עירוני באוניברסיטת לודז’, עולה כי בתום מלחמת העולם השנייה סבל הרחוב מהזנחה קשה בהיעדרם של בעלי בתים רבים כל כך. בנוסף, השלטונות הקומוניסטיים לא ראו במבנים ככאלו הראויים לשימור והייתה אף ציפייה מסוימת למחיקת המרקם הישן ובנייתו מחדש ברוח הסוציאליזם. עקב כך, לאורך השנים פעולת השימור והתחזוקה העיקרית הייתה צביעת חזיתות המבנים. במקרים אחרים הוסרו אלמנטים דקורטיביים שסיכנו את העוברים והשבים והיו אף מקרים בהם מבנים מסוימים נהרסו והוחלפו במבנים מודרניים יותר.

מצב הבעלויות המורכב והיעדרם של רבים מבעלי הבתים כמובן תרמה להזנחתם. בניסיון לברר סוגיה זו נתקלתי בתשובות ברוח התקינות הפוליטית שדיברו על "בעיית בעלויות משותפות" עמומה. מסתבר, כי בתקופת השלטון הקומוניסטי הופקעו נכסים רבים מידי בעליהם המקוריים לטובת המדינה, ואלו התגלגלו לידי העירייה. גם לאחר הפיכתה של פולין לדמוקרטיה, החזרתם של נכסים לבעליהם המקוריים (או ליורשיהם) נמנעה או עוכבה בשל בירוקרטיה סבוכה, שינויים בשיטות הרישום אשר הקשו מאוד על זיהויים, ודרישות להוכחת בעלות. לאורך שנות התשעים ניסתה העירייה למכור את הדירות שהיו בבעלותה לדיירים הקיימים בעשירית מערכן. רבים קפצו על המציאה ורכשו אותן ללא יכולת כלכלית לשלם על פעולות השימור היקרות, ובכך אילצו את העירייה להפוך לשותפה בעל כורחה במבני מגורים מוזנחים וקשים לתחזוקה. במקרים נדירים יותר שופצו ושומרו מספר מבנים במימון העירייה ונמכרו במחיר גבוה לידיים פרטיות או שנמכרו במצבם המדורדר ושופצו בידי הבעלים החדשים.

כשהיורשים דופקים בדלת

למרות שהעירייה מתירה לעצמה להשקיע אך ורק במבנים בהם מצב הבעלויות הובהר מעבר לכל ספק, קיימות מספר דוגמאות "מצערות", כפי שהגדיר זאת פרופסור ואלזאק, בהן רק לאחר השיפוץ ופעולות השימור, צצו דרישות בעלות. דוגמה לכך היא המבנה בכתובת פיוטרקובסקה 86 הנחשב לאחד המבנים היפים ביותר ברחוב. דוגמה נוספת היא מבנה בכתובת פיוטרקובסקה A104 אשר שופץ ומשמש כיום את עיריית לודז’ ומשרדי המחוז. מקרה נוסף התרחש במספר 175 בו מתגוררות כעשר משפחות פולניות וממוקמים משרדי מחלקת התחבורה של העירייה. בעקבות דיון משפטי שנמשך מספר שנים, הוחזר לבסוף הנכס לחמשת היורשים היהודיים (והישראלים בחלקם) וכעת עולה חשש בקרב הדיירים לגבי גורלם במבנה. סביר להניח כי אין זה מקרה שדרישות מסוג זה עולות לאחר שמבנים מסוים שופצו בעלות גבוהה ביותר ולאחר עשורים רבים של הזנחה. עליית ערך הנכסים בעשורים האחרונים אף גררה מכת זיופים של מסמכים היסטוריים והוכחות בעלות שקריות.

מבנה בכתובת פיוטרקובסקה A104 המשמש כיום את עיריית לודז’ ומשרדי המחוז (צילום: יואב זילברדיק)

מעבר לניסיונות העירייה למכור את הנכסים שבבעלותה, יצרו הרשויות מנגנון המאפשר התמודדות מסוימת עם הקושי הקנייני הסבוך. כך, העירייה קבעה שנת יעד להפקעה מוחלטת של הנכסים, אך עד אז, מתאפשרת בחלק מהנכסים הנמצאים בבעלות העירייה שכירות קצרת טווח לכל מטרה שהיא, בדגש על אמנים ויוצרים. המנגנון עצמו פועל כתחרות, כאשר השימוש המוצע על ידי המתחרים הוא זה הקובע מי יזכה, ולאו דווקא שכר הדירה הפוטנציאלי.

לאחר מצבו הקשה של הרחוב בשנות השבעים והשמונים, והפריחה שחווה בשנות התשעים והאלפיים, ניכרת כיום דעיכה נוספת במצבו. קניון גדול שהוקם בקרבתו לפני כעשור ומרכז קניות נוסף מחלישים את הרחוב ואת העסקים שבו. עם זאת, נראה כי דווקא בחצר האחורית של הרחוב מתקיימת ייחודיות בלתי פורמאלית הנדרשת כל כך בערים גדולות, שהופכות ליותר ויותר דומות אחת לשנייה. הגלגול האחרון (בינתיים) של הרחוב משקף, כמו אלו אשר קדמו לו, מגמות עירוניות רחבות: בתחילה, פיתוח מהיר ואינטנסיבי ממרחב כפרי לאורבאני. לאחריו, מהפיכה תעשייתית שהביאה עימה כסף גדול ואדריכלים שתכננו מבני פאר במגוון סגנונות. לאחר המלחמה, שיקום אשר אינו בהכרח מתחשב בעבר, תחת משטר קומוניסטי המתנער מהממון, האצולה, הבעלות הפרטית והקישוטיות. בהמשך, חיבורה של פולין למערב וניסיונות החייאה מוצלחים יותר או פחות, בדומה למרכזים עירוניים אחרים בערים רבות בעולם. ולבסוף, מרכזי הקניות הגדולים המהווים את התשובה המוחצת של הכלכלה הגלובלית, אשר בה, סביר שרחוב פיוטרקובסקה לא יוכל להתחרות.

כתבות נוספות:

"מיצרים זהות עירונית", מאת רותי קפלן

"באנו חושך לגרש", מאת נעה בירן

פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 05.05.2016

#לודז