מייצרים זהות עירונית

מה היה מקומם של היהודים בתעשיית הטקסטיל של לודז' במאה ה-19 וכיצד הם פיתחו אורח חיים ייחודי תחת מגבלות על מגורים ועבודה? חזרה לפועלי הטקסטיל של פולין, לפני המלחמה

מבט כללי על העיר לודז', 1912 (צילום: מתוך ארכיון APŁ)

איך קוראים עיר שתושביה כבר אינם אך מבניה מעידים על מה שהיה; עירוב של תקופות השוכנות זו לצד זו, כמו אז, כשתושביה ייצרו, יצרו וחיו זה לצד זה? לודז', פולין. לא זו של עכשיו. לא זו של תקופת המלחמה. לודז' של המאה ה-19, של תחילת הדרך. עיר תעשייתית שמבטיחה לכל תושביה שוויון הזדמנויות וכסף, הרבה מאוד כסף. בהיותה עיר תעשייה רב-תרבותית ורב-לאומית, לודז' חשובה להבנת המרחב היהודי העירוני. בלודז' התפתח אורח חיים ייחודי, אשר נשאר נאמן לעצמו ובכל זאת השתלב בחיי העיר והשפיע על המרחב הביתי והעירוני.

סוף: ערב יום השואה, 2015

למרות הרצון לכתוב על מה שהיה ולאו דווקא על מה שאינו, נדמה שאין מנוס, לאחר סיור ברחובותיה של לודז', ערב יום השואה, מלנסות לזכור גם את מי שכבר איננו. בניגוד לוורשה, לודז' כמעט ולא נהרסה במלחמה. נדמה שתעשיית הטקסטיל, זו שהעלתה אותה לגדולה והורידה אותה מכס המלכות באותה מהירות, היא גם זו ששמרה על העיר; הצבא הנאצי תפס את ארמונות התעשיינים העשירים כמִפקדות והגטו היהודי המשיך לתפקד בתעשיית הטקסטיל, בעבודות כפייה, בצפיפות ורעב. המשיך לתפקד, עד שהגיע הסוף המר.

הגטו היהודי בלודז' 1940 (צילום: מתוך ויקפדיה)

נראה כאילו לודז' נשארה בשלמותה – בתוספת מבנים קומוניסטים שהשתרבבו בין הלבנים האדומות של המפעלים וארמונות התעשיינים הבנויים בסגנונות שונים ומפוארים – עם זאת חלק מהאזור היהודי נהרס וכעת מנציח אותו פארק. הגטו היהודי בלודז' מונצח במחוות קטנות; סימון גבול הגטו בצהוב במספר נקודות ברחוב, לוחות צהובים על הקיר, מבנים עזובים מהתקופה ההיא. אנחנו מסתובבות ברחובות הגטו והמדריכה הפולנית שלי זורקת מדי פעם מילים בפולנית כמו "גרניצה" (גבול) או "טבליצה" (לוח). מסבירה לי על מחווה חדשה יחסית, כמעט בלתי מורגשת: תמונות של ילדים יהודים, תושבי הגטו, צוירו על קירות המבנים בבאלוטי, כפר שיושַב בעיקר על ידי יהודים וסופח לעיר ב-1915. באלוטי, יחד עם האזור היהודי בעיר, הפכו בסופו של דבר לגטו לודז' הידוע לשמצה. כיום, זהו אזור עירוני עני שספק אם רוב תושביו מודעים לסיפור הגלום בתוכו.

"טבליצה" לוח זכרון על מבנה בגטו היהודי (צילום: רותי קפלן)

אמצע: מנצ'סטר הפולנית, סוף המאה ה-19

בסוף המאה ה-19 לודז' הייתה אימפריה. "מנצ'סטר הפולנית". יהודים, פולנים, גרמנים, רוסים, כולם ניכסו את הצלחתה של העיר לזכותם. עירוב של עמים שחיו בשלום יחסי האחד עם השני, וכל זאת בחסות הפריחה הכלכלית. אם הצלחת בתעשייה, לא חשוב מנין באת. והיהודים? למרות שכל בתי הכנסת נהרסו בזמן מלחמת העולם השנייה, הצלחתם של התעשיינים היהודים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ניכרת בלודז', בעיקר בחותם שהשאירו על אדריכלות המבנים ומרקם העיר.

לודז' לא החלה את דרכה כעיר תעשייה מערבית. לא היה זה מקרה של חדירת המהפכה התעשייתית לעיר קיימת, אלא, עיר שהוקמה כמעט יש מאין ותוכננה לתפקד כעיר תעשייתית. לפני הפיכתה לעיר תעשייתית, היה באזור לודז' כפר ימי-ביניימי קטן ושולי. בתחילת המאה ה-19 תכנון העיר החדשה התעלם מקיומו של הכפר הקיים והעיר תוכננה לפרטי פרטים כאגלומרציה של כמה כפרי אורגים וטווים; דרך ראשית קיימת מובילה לכיכר העיר החדשה, ממנה, כיאה לתכנון פרוסי מאותה תקופה, יוצאים ארבעה רחובות המחלקים את העיר לשטחים חקלאיים, עליהם יגדלו האורגים והטווים כותנה ופשתן ויבנו את ביתם. למרות הגדרתה כעיר תעשייה והקצאת מיקום למפעלים ליד נהר ה"יסיין", בחמישים שנותיה הראשונות של העיר התבצע רוב הייצור בבתי האורגים. החל משנות ה-70 העיר מתפתחת למימדים העצומים אליהם תגיע ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. יזמים מקימים מפעלים גדולים, ממלאים את העיר במחסני טקסטיל, וילות, ארמונות, תאטראות. התרבות בעיר פורחת. בלודז' מוקמת הרכבת החשמלית הראשונה בפולין, עוד לפני ורשה, בירת הממלכה.

תכנית העיר החדשה 1823 (צילום: מתוך ארכיון APŁ)

הפיכתה של לודז' לעיר תעשייתית משכה אל העיר מהגרים רבים. בהיות פולין מדינה חקלאית ברובה, הזמינה ממשלת הממלכה הפולנית אורגים מחבלי ארץ גרמנים ליישב את העיר. יחד עימם, בראותם את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בעיר, הגיעו גם יהודים. לימים, חלק מהמהגרים היהודים יהפכו להיות תעשיינים עשירים, פרנסי העיר, בדיוק באותה מידה כמו תעשיינים גרמנים או פולנים.

סוף המאה ה-19 הייתה תקופת הזהב של לודז'. בתי טווים ואורגים פינו את מקומם על עורק התנועה הראשי לטובת בתי פאר לפי צו האופנה האדריכלי, מתוכננים על ידי אדריכלים מרוסיה ומגרמניה, ולאחר מכן על ידי אדריכלים מקומיים (חלקם יהודים), צאצאיהם של תעשיינים מצליחים ששלחו את בניהם ונכדיהם ללימודים בחו"ל. השמועה מספרת שכאשר נשאל ישראל פוזננסקי, תעשיין יהודי עשיר, באיזה סגנון ירצה לבנות את ארמונו, השיב שיש לו מספיק כסף לבנות את הארמון בכל הסגנונות האפשריים, וכך היה.

מפעלו של פוזננסקי שהפך לקניון ומלון (צילום: רותי קפלן)

כאשר דנים בארמונות, יש לציין כי העיר לודז' אינה עתיקה כקרקוב. לודז' הוקמה כעיר תעשייתית בתחילת המאה ה-19 וארמונותיה מעידים על נסיקתה המהירה. וכמו שבסוף המאה ה-19 העידו המפעלים האימתניים וארמונות הפאר על עושר, כך, בתחילת המאה ה-21 הם מעידים על עוניה של העיר שלא מצליחה כיום להתמודד עם עושרה הצעיר והקצר יחסית. חלק ממבניה, על יופיים ועושרם עומדים מתפוררים, מחכים לשימור.

התחלה: שורשים של ניתוק וחיבור

הסוף הטרגי והאמצע העוצמתי של סיפורה של לודז', כמו גם הכתיבה הקיימת על תרומתם של יהודים עשירים לפיתוחה של העיר, הביאו אותי לתהות על חייהם של 300,000 היהודים האחרים. תושבים ומהגרים שהיוו שליש מאוכלוסיית העיר והשפיעו עליה – אך לא בממונם. מה היה יחסה של העיר לאותם יהודים ומה היה יחסם בחזרה אליה?

עירוניותם של היהודים כאילו מובנת מאליה. בהיותם נודדים, חסרי אדמה ורכוש, העיר היא המקום האידיאלי בשבילם, אולי בשל כך טוען יואכים שלור, חוקר יחסי יהודים-לא יהודים ש"יהודים הם עם עירוני בצורה בלתי רגילה". לודז', עיר במדינה חקלאית, בה היהודים בלית ברירה היוו את מעמד הביניים, יכולה להוכיח את עירוניותם של היהודים, משום שכאן, היה להם חלק ניכר בהבניית העירוניות הפולנית, בין אם בפיתוח העיר על ידי סוחרים ותעשיינים יהודים עשירים – ובין אם בייצור עירוניות אחרת, עירוניות יומיומית המשלבת מסורת ומודרנה.

אזור השוק היהודי לפני שנת 1920 (צילום: מתוך ארכיון APŁ)

עם זאת, בתחילת דרכה של העיר – כמו במקומות רבים באותה תקופה, בהם נאסרה התיישבות יהודים בערים מסוימות ברחבי רוסיה ומזרח אירופה – יושבו היהודים מחוץ לעיר ולא הורשו לעבוד בעיר החדשה ההולכת ומתפתחת. כך נוצרה, לצד העיר החדשה, "העיר העתיקה", בכפר שהיה קיים עוד לפני קום העיר. האזור כלל מבנים עתיקים והיה מבוסס על פרצלציה כפרית, ובכך היה שונה במהותו מן העיר החדשה המתוכננת בגריד מדויק להפליא. מה גם שבעיר החדשה מהגרים גרמנים קיבלו זכויות בנייה, מימון וחומרי בנייה, פטור משירות צבאי – וכל מה שיכול היה למשוך אמני טקסטיל אל העיר. לעומת זאת, על היהודים נאסר לעבוד ולגור בעיר החדשה ובאזור היהודי ננקטו פעולות שונות כלפי תושבים ומהגרים יהודים תחת צו de non tolerandis Judeais מ-1809, שפעל גם באזור היהודי בוורשה. ב-1825 הוגבל האזור היהודי לשטח של שני רחובות, אליו המשיכו להגיע עוד ועוד מהגרים יהודים. מספר התושבים באזור היהודי הלך וגדל, ובשל הגבלות מרחביות התיישבו מהגרים יהודים בכפרים סמוכים לעיר. יתכן שהמרקם העירוני-כפרי הזה היווה גם יתרון: מחקר על גטאות יהודים בערים אנגליות במאה ה-19 מראה כי יצירת רחוב מסורתי בגטו מאפשר "נחיתה רכה" למהגרים החדשים המגיעים מהכפר לעיר.

תכנית האזור היהודי משנת 1841. התכנית מבוססת על פרצלציה חקלאית השונה מהגריד האורתוגונלי של העיר החדשה. (צילום: מתוך ארכיון APŁ)

שמירה על השבת ועבודה ביתית

גם בתקופה מאוחרת יותר, עם התפתחות התעשייה הממוכנת, רוב היהודים לא יכלו לעבוד במפעלים בשל השמירה על השבת. ובכל זאת, עם השנים, העבודה "היהודית" המסורתית של מסחר וחכירה הוחלפה בתעשיית טקסטיל זעירה. מגבלות העבודה שהחלו כצווי ממשל והמשיכו ברצון לשמור על אורח חיים מסורתי ודתי, הביאו את היהודים לעבוד כפועלים ביתיים תחת השיטה הקבלנית, כאשר הפועל ומשפחתו עובדים בבתיהם, או בבית המעסיק שלהם. הם אמנם היוו חלק מהכלכלה העירונית ומתעשיית הטקסטיל, אבל כורח הנסיבות הגביל אותם למקצועות נמוכים יותר, שתומכים בתעשייה ולא נמצאים במרכזה. רק הם למשל, ולא שכניהם הנוצרים, היו אלו שייצרו שמאטעס (סמרטוטים), או צמר גפן, משאריות בדים. עבודה ביתית זו יצרה אורח חיים שונה מזה של הפועלים הנוצרים, מעבר לאורח החיים השונה שהושפע מהיבטים דתיים ותרבותיים.

בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19, בוטל הצו האוסר על יהודים להתיישב ולעבוד בעיר החדשה. החל מתקופה זו, אנו עדים לצמיחה כלכלית ולהשתלבות חברתית, תרבותית ותעשייתית של יהודים מסוימים, ולפועלם בפיתוח העיר. למרות זאת, רוב תושביה היהודים של העיר נשארו באזור היהודי (שהספיק להתרחב מאז היה מוגבל לשני רחובות) או בקרבתו. לקראת סוף המאה, באלוטי, הכפר השכן, גדל לפרוור עצום של העיר וחיו בו 100,000 תושבים, ברובם יהודים.

היהודים בלודז' קיבלו על עצמם את מגבלות הממשל, אך התאימו אותם לדרך החיים היהודית המסורתית ובאותה מידה, התאימו את המסורת היהודית לקידמה, כשהם משתלבים בתעשיית הטקסטיל ובכלכלה העירונית. יכולתם של היהודים לשנות את מקומם ותפקידם בעיר לאורך התקופות, למרות הרצון לנשל אותם מעירוניותם, היא זו שיצרה את הבסיס להשפעתם הגדולה על העיר לודז', מאז הקמתה ועד היום. נוכחות המבנים היהודים, לדוגמה, למרות היעלמותם של בתי הכנסת, מהדהדת עד היום ברחובותיה של לודז', כמו גם נוכחותו של המרחב ה"אחר", אותו מרחב עירוני-יהודי, תעשייתי-ביתי, שהיה בו זמנית מחובר ומנותק.

רותי קפלן היא מאסטרנטית בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, ועמיתת עזריאלי. תחום המחקר שלה הוא עיצוב עירוני ומחקרה עוקב אחר חיי היהודים בלודז' במאה ה-19. כרגע, כחלק מהמחקר, היא מתמקדת בחיפוש אחר תמונות ויומנים אישיים שנשמרו מאותה תקופה.

כתבות נוספות:

"באנו חושך לגרש", מאת נועה בירן

"אם הרחובות יכלו לדבר", מאת יואב זילברדיק

פוסט זה התפרסם בשפת רחוב ב- 04.05.2016

#לודז