עם הפנים לים

ענת לוין

רישומים: אלינה ספשילוב, עינת פלד, מיכל בוננו

מתוך פרויקט עם הפנים לים

החוף, כמו במה, מסודר. בשורה ראשונה, קרובים למים, יושבים ההורים הצעירים, אחוזים בפלא תינוקות. בשורה השנייה, על מיטות השיזוף שהן הופכות והופכות לפי כיוון השמש, שוכבות הנערות בביקיני זעירים, זוהרים. עורן חדש, זהוב עמוק. מתחת לסוכות העץ – משפחות על מחצלות, סבתות במקור מערי נמל כמו אודסה או קזבלנקה יושבות על כיסאות ים מתקפלים, שכמו המטריות בחורף, מחזיקים כל פעם רק עונה אחת. אוכלים חצאי פיתות שאימא הכינה, שותים טרופית ענבים. בתווך הגברים הצעירים, משחקים עם כל הגוף כדור עף או מטקות, מגניבים מבט חומד בנערות. כמו בכל מקום, גם כאן בכי ("אבבבא!") ושחוק ("ארטיק!"). אז מה? להיות או לא להיות? כאן אפשר לשבת בתוך כל הקורה ולתהות. ביציעים בתי הקפה, שם יושבים התיירים, שמזמינים טחינה גרועה, לפי המלצת מדריך הנסיעות למזרח הזה וחצאי בירות במחיר מופקע. גם הקבועים שעורם בגון החמרה כאן, מעשנים בשרשרות, מתגעגעים לשנות השמונים העליזות. כולם, חוץ מהנערות, שעסוקות, כמו נערות, בעצמן, מביטים קדימה, אל התפאורה של הלא ייאמן פשוט ישנו – בין תכלת השמיים לכחול הים, מישהו צייר את הקו היפה ביותר בעולם.

על הבמה, למרות שסתיו, הדיווה שמש נותנת וואחד שואו.